דמות האב
אבא מת היום, ואולי אתמול. אני לא יודע. ואני לא מעכל.
אבא היה עבורי אדם פשוט ומסתורי כאחד. הוא היה אדם פרטי וסיפור לאומי.
אבא היה אדם מאמין באלוהים. כנצר למשפחת הכהנים בארם דמשק הוא שמר על התורה. מדי יום היה הולך לבית הכנסת של יוצאי דמשק ברחוב השומר, ליד שוק תלפיות. הוא הקפיד על שלוש התפילות ועל הנחת תפילין. וגם כשאנחנו הילדים כבר פחות הקפדנו, הוא המשיך להניח תפילין גם בשבילנו.
אבל עבור אבא התורה לא היתה רק תפילה. היא היתה גם אמונה בצדק חברתי. אמונה בזכויות עובדים, בכבוד האדם העובד, בחובה לעמוד לצד החלש. ולכן, למרות שהיה אדם מאמין, במשך שנים רבות היה חבר במפ"ם הסוציאליסטית. הוא היה יו"ר ועד העובדים של מחוז צפון בסולל בונה. בכל בוקר היה יוצא עם חליפה ועניבה כדי לכבד את העובדים שאותם ייצג.
כשהרגיש שהוועד כבר לא מגן באמת על העובדים אלא מתקרב מדי להנהלה, הוא פרש. והעובדים הלכו אחריו והקימו איתו ועד פעולה נפרד, פשוט משום שהאמינו בו.
אבל יותר משהיה אבא לפועלים, הוא היה אבא שלנו.
הוא נתן מרחב. הוא לא לחץ. הוא ידע להכיל שונות. הוא אהב את רחל אמנו ושמר עליה. הוא היה שם בשביל יגאל, כדי לכוון אותו להיות חשמלאי עצמאי ולא שכיר. הוא היה שם בשבילי כנער שגנבו לו את הפיתה עם הלאבנה. הוא דחף את יוסי לטכניון. והוא היה גאה בילדים שלו, וגאה בהכוונה שנתן לנו.
ואילו אנחנו כילדים נהגנו להתלוצץ שגדלנו לבד, שם בשכונה המחוספסת של שוק תלפיות. לא מספיק הערכנו את המקום שלו.
והוא לא היה קורבני. גם כשלא היה אוכל בבית, מבחינתו הוא בכלל לא היה עני.
פעם, כשהתראיינתי לעיתון, אמרתי שגדלתי בשכונת מצוקה עם נרקומנים.
"למה אמרת שכונת מצוקה?", הוא כעס. "מה מצוקה בשכונה הזאת?"
ופעם, כשבנו את גשר הגיבורים מול המרפסת של הבית שלנו ברחוב הירמוך, הצעתי לו כתלמיד למשפטים לתבוע את רשויות התכנון על ירידת ערך.
"למה לתבוע?", הוא אמר לי. "תראה איזה יופי. אני יושב במרפסת ורואה את המכוניות נוסעות מולי".
אבא היה הבכור מבין שבעה ממשפחת הכהנים. הוא נקרא על שם סבו ניסים, שהיה זמר בארמון הפאשה הטורקי בדמשק. וגם אבא אהב לשיר. הוא שר כמו זמר אופרה. פעם ביקשו השכנים להנמיך את הרדיו, כי חשבו שהקול שבוקע מהמקלחת מגיע מהרדיו.
בשנת 1933, שנה לאחר הולדתו, סבא יוסף עלה על הרכבת מדמשק לאירביד, ומשם על רכבת העמק לקריית חרושת. שם רכש, בחמשת מטבעות זהב, את החלקה שעליה הקמתי לימים את ביתי.
המסע הזה – מדמשק לקריית חרושת, אחר כך לציפורי ולחיפה – היה גם המסע של אבא. והוא נלחם בכל מלחמות ישראל, ממלחמת העצמאות ועד מלחמת לבנון הראשונה. כנער הוא נלחם ברחובות חיפה. אחר כך היה בסיני ובלבנון.
גם כשהגיע לשיבה טובה היה חשוב לו להפגין עוצמה. בגיל 94 הוא עדיין לחץ יד בחוזקה, כאילו רצה לומר לעולם שהוא עוד כאן, כדי לשמור עלינו.
בתי חולים היו מבחינתו מחוץ לתחום. הוא לא סמך על רופאים. רק על אלוהים.
לפני כשנתיים, לאחר מותה של רחל אמנו, אבא נפל ואושפז. מצבו הידרדר בבית החולים, והוא דרש לחזור הביתה.
"אבל אבא", אמרנו לו, "הרופאים אומרים שאתה לא במצב טוב".
"זה לא משנה לי", הוא אמר. "אני דורש לחזור הביתה".
לקחתי אותו הביתה. הוא בקושי זז. הוא נפל למיטה, ואני הלכתי לישון בתחושה שזה הסוף.
בשעה שתיים בלילה הוא קרא לי. פתאום הוא נשמע צלול יותר, ואני הרגשתי שזו ההזדמנות לומר לו תודה על כל מה שעשה בשבילנו – דבר שמעולם לא באמת אמרתי.
כי קצת זלזלנו. כי חשבנו שגדלנו לבד. כי לא באמת הבנו עד הסוף כמה הוא שמר עלינו.
זו היתה שיחה חשובה.
וכשאבא נרדם שוב, הייתי בטוח שזה הסוף.
אבל בחמש לפנות בוקר שמעתי אותו קם, לוקח את ההליכון והולך לשירותים.
איך הצליח לקום – אין לי מושג.
מאוחר יותר הוא סיפר לנו שהוא עלה לשמיים, ואלוהים אמר לו שעוד לא הגיע זמנו. שיש לו עוד כמה דברים להשלים.
והוא השלים.
הוא ראה שכל הילדים גדלו היטב. שכל הנכדים מוכשרים ואנשי אמת. הוא התעקש שליעד, הבן של יגאל, יחזור מארצות הברית וילמד בטכניון.
ואז, כשהרגיש שהכול הסתדר – אלוהים לקח אותו.
אתמול, אחרי פטירתו, סיפר לנו ביבק, העובד המסור שלו, שאבא עוד הספיק לבקש ממנו בבוקר לקנות עבורו טופס לוטו.
מאז שאני זוכר את עצמי, אבא קנה טוטו, לוטו וצ'אנס, בתקווה שיום אחד יקרה הנס והוא יזכה בפרס הגדול. אני זוכר את הניצוץ הממזרי בעינים כשחשב על הפרס הגדול.
וזה לא באמת קרה.
כי הפרס הגדול באמת היה המשפחה שהקים.
זה הנס. ואנחנו הניסים.
יהיה זכרו ברוך.
