“ישראלים שבוחרים לגור בחו”ל לא מבינים משהו מאוד בסיסי על טבע האדם”
זה משפט שכתב יאיר לפיד בספרו “עומדים בטור” לפני שנים רבות.
כשקראתי את המשפט לראשונה לא הבנתי על מה לפיד מדבר.
“איזה דבר בסיסי הם לא מבינים?” שאלתי את עצמי.
היום, אחרי שקצת ראיתי עולם, אחרי טיול ארוך בדרום אמריקה, חילופי סטודנטים במונטריאול, ושלוש שנים מסביב לאירופה - אני חושב שאני מבין למה לפיד התכוון. לא מסכים איתו ב-100%, אבל מבין את כוונתו היטב.
דיסקליימר: זה פוסט ארוך מאוד. מה לעשות, מדובר בנושא מורכב שאפשר לכתוב עליו מחקרים, גליונות וספרים שלמים.
למי שאין לו כוח לקרוא - אמ”לק:
*רוב הישראלים שעוברים לחו״ל לא מבינים שהם לא רק משנים מיקום- אלא עוברים מתודעת רוב לתודעת מיעוט, שבה הם נשארים זרים עם כוח והשפעה מוגבלים, בין אם ינסו להשתלב ובין אם יחיו בבועה ישראלית. בסופו של דבר, הם מחליפים נוחות חומרית בתחושת שייכות, זהות ומשמעות — ולכן רבים מהם מגלים מאוחר מדי שזה אולי נעים, אבל זה לא באמת בית.*
---
לטקסט המלא 👇🏿
המציאות של המאה ה-21 מכילה איתה סתירה וניגודיות חזקה:
מצד אחד, אנחנו חיים בעולם גלובלי, כלכלות שתלויות זו בזו, תיירות חוצה גבולות, טשטוש גבולות וזהות לאומית, והזדמנות לרילוקיישן או עבודה מרחוק שקיימות רק בשני העשורים האחרונים.
בצד שני, טבע האדם מאז ומתמיד היה שבטי.
רוב בני האדם מפוזרים בין 200 מדינות לאום - על בסיס תרבות, שפה, מנהגים, דת וזהות משותפת.
פרט לכמה מדינות ומקומות יוצאי דופן, רובם המכריע של בני האדם גרים לצד השבט האתני שלהם - השבט היחיד שיקבל אותם כמו שהם.
ישראלים שגרים בישראל מפתחים זהות ישראלית (יהודים וערבים).
ספרדים נוצרים שגרים בספרד מפתחים זהות ספרדית.
אינדונזים מוסלמים שגרים באינדונזיה מפתחים זהות אינדונזית.
אפילו אמריקה, שהתחילה כמדינת מהגרים, פיתחה עם הזמן “תרבות של קבוצות מהגרים” שלא תמיד מתערבבות אחת עם השניה, והיום היא מתחילה לפתח זהות אמריקנית משל עצמה - כמו מדינת לאום.
עבור כל שבט, לאום ומדינה יש את ה”אנחנו” שהם הרוב, ויש את “הזרים” - האחרים, אלה שלא שייכים אלינו, והם לא חולקים את הזהות המשותפת שלנו.
ה”אחרים” יכולים להיות אורחים, תיירים, סטודנטים זרים, מיעוט אתני שגר בקרבם - כל מי שלא חולקים את הזהות המשותפת של האומה, אבל מתגוררים בטריטוריה שלה.
אני לא נכנס לדיון של “האם זה מוסרי, נכון, צודק לראות את העולם ככה” או “מדובר בחלוקה מלאכותית וטיפשית” - יש מקום לדיון הזה בתגובות.
אני רק מציין עובדה: רוב בני האדם חושבים, מתנהגים, ופועלים באופן שבטי מאז ימי קדם, מאז שחר האנושות. טבע האדם הוא שבטי, אנחנו מחלקים את עצמנו בצורה בינארית: אנחנו לעומת האחרים, הזרים, האחרים, ההם.
זו צריכה להיות ההנחה הבסיסית ביותר של כל אדם פיקח שעיניו בראשו, ומי שמסרבים להבין זאת - לא מבינים את טבע האדם.
זה לא אומר שאנחנו צריכים לשנוא את הזרים, לגרש אותם, או להשפיל אותם. ממש ממש לא. מי שמכיר אותי יודע שאחד הדברים שאני הכי אוהב זה לטייל, להכיר תרבויות שונות, ללמוד מהן, ולקבל השראה.
אבל זה כן אומר שאנחנו כישראלים חייבים להפנים:
ברגע שאנחנו עוברים לגור בחו”ל, אנחנו אוטומטית עוברים מקטגוריית ה”אנחנו” לקטגוריית ה”אחרים”.
זה נכון עבור כל מהגר, ונכון שבעתיים בגלל הבדלי התרבות והדת הבולטים, ובגלל האנטישמיות החדשה. ישראלי יהודי מזרח תיכוני שעובר לצרפת יהיה שונה וזר יותר - מאיטלקי קתולי אירופאי שעובר לצרפת, או מפיליפיני שעובר לאמריקה. ככה זה.
וזה בדיוק ההבדל בין תודעת רוב לתודעת מיעוט.
בתודעת רוב, אני יודע שאני שולט בעניינים, אני יכול לבחור ולהיבחר, אני יכול לקרוא לשוטר והוא יבין את שפתי, אני יכול לקבוע עובדות ולהציב דרישות, להתלונן, לכתוב לעירייה, להפגין, לצעוק, לקבל כסף מהמדינה, לתבוע (וגם להיתבע).
כי אני הרוב. אני בעל הבית. אני מחליט, אני קובע איך תיראה המציאות בשטח.
בתודעת מיעוט, אני אורח שמתארח בביתו של אדם אחר. אני לא יכול לבחור ולהיבחר בדר”כ, אני לא מבין מה הפוליטיקאים אומרים ועושים, וגם אם כן היכולת שלי להשפיע עליהם בתור מהגר היא אפסית, אני יכול לקרוא למשטרה אבל הם בטוח יתייחסו אליי אחרת, אני צריך לעשות מאמץ כדי להתחבר עם המקומיים, ויכולת ההשפעה שלי על הסביבה היא נמוכה.
כי אני מיעוט. אני אורח זמני בביתו של אדם אחר. הוא קובע את המציאות בשטח.
וכמו כל אורח טוב, אני לא מחליט מה עושים, מה מבשלים, איך מסדרים את התאורה, מה נשים במרפסת ובחצר, ובאיזה חדר נישן. בתודעת מיעוט, אני יכול לבקש - אך לא לדרוש, ובכל מקרה אהיה מוכרח לקבל את מרותו של המארח.
יכול להיות שהמארח שלי הוא אחלה וסבבה ומתייחס אליי יפה - כמו גרמניה בשנות העשרים, ספרד בתקופת תור הזהב, ואמריקה עד המלחמה האחרונה.
