המערכה הנוכחית נגד איראן היא מתחרה רצינית מאוד על תואר המלחמה החד-צדדית ביותר בהיסטוריה המודרנית, ועדיין - יש מי שלא מסתפקים בכך, ומנסים בכוח להפוך את המציאות וליצור תחושה כאילו ישראל וארה"ב מפסידות ואיראן מנצחת.
מעט נתונים לפני שנמשיך: כבר כ-10,000 גיחות תקיפה מבלי שאבד אפילו מטוס אחד מאש נ"מ איראנית - נתון חסר תקדים בהיסטוריה של המלחמות. רוב ההנהגה הבכירה ביותר של איראן חוסלה - הן הצבאית והן המדינית; הצי האיראני חוסל וכך גם חיל האוויר (שמלכתחילה היה חלש מאוד);
כמות שיגורי הטילים עומדת על מעט יותר מ-10% מהתוכנית האיראנית המקורית וכמות שיגורי הכטב"מים אפילו נמוכה יותר; התעשיות הצבאיות של איראן הושמדו ברובן הגדול - כ-75% על פי ההערכות נכון ללפני כשבוע; אנשי המשטר מתחבאים בבונקרים, ואנשי הביטחון הזוטרים חוששים להסתובב ברחובות טהרן ומתחבאים במנהרות. אלפי אנשי משמרות המהפכה והבסיג' חוסלו, שרידי תוכנית הגרעין האיראני הותקפו גם הם, מאמצי השיקום סוכלו ברובם והתוכנית הוסגה לאחור עוד יותר.
בשורה התחתונה: בתוך פחות מחודש, איראן, מדינה של כ-90 מיליון בני אדם, שונמכה ממעמד של מעצמה אזורית שהטילה טרור על שכנותיה ועל העולם במשך עשרות שנים, למעמד של שק האגרוף האזורי - מדינה חלשה ונחשלת שהשלטון בה נאבק בקושי רב כדי לשרוד. היא אף חווה בעקבות המלחמה בידוד מדיני חסר תקדים, ואיבדה כמעט את כל בעלות בריתה.
בתקופה הזו הצליחה מדינת הענק הזו לגרום לשתי המדינות שתקפו אותה, ישראל וארה"ב, עשרות בודדות של הרוגים (בישראל המספר חצה לאחרונה את ה-20, פחות מאשר ב"עם כלביא" שהיה מבצע קצר בהרבה) ולגרום נזק ברכוש ובציוד שממדיו קטנים עשרות מונים מהתחזיות השחורות.
ועדיין - דכדוך. ייאוש. תבהלה. תבוסתנות. וכן, אומר את זה גם אם לא נעים לשמוע, כי זו האמת - כל זה מגיע כמעט באופן בלעדי מצד אחד במפה הפוליטית, מהשמאל.
אנשים שמתיימרים להיות "פרשנים ביטחוניים" (אני כבר לא רוצה להזכיר שוב את השם הקבוע) החלו לברבר אחרי שבועיים(!) על "דשדוש", "כישלון" וכיוצא בזה. חלקים גדולים בתקשורת מגויסים כמעט כמו בשליחות דתית למשימה של זריעת ייאוש בעם. הם מעצימים כל פגיעה לממדים של אסון לאומי ומתדלקים את כוח העמידה של האויב כשהם גורמים לו להבין שכל שעליו לעשות הוא להחזיק מעמד.
איראן של היום משולה למתאגרף שמוטל על הקרשים, צלעותיו שבורות ופניו מרוסקות, אך הוא יודע שאם רק יצליח לשרוט את הזרת של יריבו - יהיה בצד השני מי שידאג להציג אותו כמנצח.
במקביל, חלק קטן אך רעשני מאוד מהציבור קורס מנטלית אל מול מלחמה שעם כל הקושי בה, מתנהלת בתנאי דה-לוקס. אני לא רוצה להזכיר את מה שכבר כתבו לפני על הציבור הבריטי בתקופת הבליץ הגרמני, או לדבר על החוסן המנטלי של העם האוקראיני ממש בתקופה הנוכחית.
אציין רק שאנחנו, בניגוד אליהם, נהנים ממערכת ההגנה האווירית הטובה בעולם (כן, זו לא הגזמה) עם אחוזי יירוט שגובלים במדע בדיוני; ממערכת התראה מהמשוכללות בעולם; לרבים באוכלוסייה הישראלית יש את הלוקסוס הנדיר, שכמעט אין לו מקבילה בעולם, של מרחב מוגן בתוך הבית, ולאחרים יש מקלט בבניין (לי אין, במושב שלי רצים למקלט הציבורי).
נכון, לא נעים לרוץ בלילה למקלט או להיכנס לממ"ד - גם ביום זה לא כיף - אבל אנחנו בעיצומה של מערכה היסטורית שתשפר דרמטית את מצב הביטחון שלנו, אולי לתמיד. טיפה בגרות, קצת כושר עמידה, ממש לא הרבה - אלה לא דרישות מוגזמות במצב הזה.
למרות זאת, יש במדינת ישראל קבוצה פוליטית - לחלוטין לא כל השמאל, אבל חלק לא מבוטל ממנו - שבפועל אינה מוכנה להילחם על זכותנו לחיות כאן, אפילו לא ב"מלחמות בתנאי דה-לוקס". האנשים הללו דורשים ניצחון מוחלט ומיידי בכל החזיתות במקביל, בלי אבדות, בלי נזק ובלי שהאויב יצליח לירות לעברנו - לא פחות. כל דבר אחר הם מגדירים כ"כישלון". זו גישה ילדותית, שלא לומר אינפנטילית.
למרבה האבסורד אלה גם אותם אנשים בדיוק שתקפו וממשיכים לתקוף עד היום את נתניהו על כך שלא יצא למלחמת מנע נגד חמאס, לאחר מכן דרשו ממנו להיכנע לחמאס כשיצא למלחמת מגן, ותוקפים אותו עכשיו כשיצא למלחמת מנע נגד איראן. אין היגיון, אין לוגיקה - רק בכי, נהי ופוזיציה פוליטית שמזהמת כל ניסיון לחשוב בהיגיון.
החדשות הטובות הן שהאנשים הללו הם מיעוט בעם, גם אם הנוכחות שלהם בתקשורת והרעש שהם מייצרים ברשתות בלתי פרופורציונליים לגודלם האמיתי. ישראל וארה"ב נמצאות בעיצומו של ניצחון היסטורי שמשנה את פניו של המזרח התיכון, ושם בכי או נהי לא יוכלו לשנות את העובדה הזו.
