אני לא אוהב טקסים. בימי הזיכרון הייתי ממתין לסיומם ומתגנב לחלקות של חברים שנפלו. זה לא שאני לא מכיר בחשיבותם, צריך טקסים, אבל משהו בנון קונפורמיזם שלי לא התחבר. אבל עכשיו אני כבר לא עוד אחד מהצופים, עכשיו אני חלק מהאירוע, חלק ממשפחת השכול, וגם דמות ציבורית, יש חיבלול ופתק שמור על כיסאות הפלסטיק וסדרן שיוביל אותנו למקומות שלנו ויציע בקבוק מים…כולם מביטים ומהנהנים לעצמם, אני כבר לא יכול להיעלם בלי לעורר חשד…
אז אלך לטקס, ואודה למארגנים שבאמת יוצאים מגדרם כדי להפיק את התדר המדויק ביותר - וכן! גם אני אתנחם לרגע בהשתתפות הרחבה בצער, וכן אראה כיצד הכאב הציבורי הופך את השכול הפרטי למשהו שיש לו משמעות רחבה וכמה זה חשוב לכל משפחות השכול - זה באמת מאוד חשוב ואני באמת מודה לכל המארגנים - אני לא נגד! אני לגמרי בעד!
אבל אילו יכולתי, הייתי השנה מוותר. כי גם הזיכרון הופך בסוף לריטואל. ואני - מה לעשות - מזהה תהליכים… אני רואה עכשיו בלבנון בדיוק את אותו תהליך נורא שהביא למותו של יאיר שלנו. ועד שיסיימו להקריא את רשימת הנופלים, עוד פנים כל כך טובות יצטרפו חלילה לרשימה, ואני לא נגד - היכן שצריך למות בעד ארצנו אז צריך למות בעד ארצנו - בעד ארצנו אבל לא בעד הקונספציה, לא בעד תהליך השקר שמלווה אותנו כבר יותר מ-30 שנה אז אוסלו הארור. והתהליך הזה פועל בערך כך: אין זהות, אין צדק, אין ייחוד,אין בשורה, אין אויב, אין כיבוש, אין ניצחון. יש “פלסטין”, יש סבבים, יש האג, יש “אזרחים”, יש מילכודים, יש מוות - ויש יום הזיכרון. חיילים נהרגים עכשיו בגלל הריטואל הזה בלבנון, בדיוק כפי שנהרג יאיר שלנו בעזה. ויום הזיכרון - אשכרה הופך גם הוא לחלק מהריטואל. החיים הופכים זולים, הערכים משתנים, פתאום להקריב חיילים בשביל להביא חלקי גופות זה הדבר הנכון, כפי שלשלוח אותם אל תוך המנהרות והבתים הממולכדים כשאפשר בקלות לעשות את זה אחרת, זה הדבר הנכון, כי זהו סולם הערכים החדש שלנו - אין אויב, יש רק “מעורבים ו”בלתי מעורבים” ושאר מרעין בישין, ובכל הסחי ומיאוס הזה, גם השכול הוא חלק מהריטואל וצריך לדאוג שהכל יהיה במקום והטקס ידפוק כמו שעון ורק שלא תתפרץ פתאום איזה משפחה שכולה ותדפוק לנו את כל העסק. משהו פה התעוות והתבלבל לנו נורא.
ואז אני מנסה להניח לרגע בצד את כל המחשבות, מנסה להיות סתם סבא שכול, לבכות על קברו של נכדי, לחבק את אשתי ואת בתי, סתם להתנחם מעט עד כמה שניתן ברגעי הביחד הכל כך חשובים האלה - וזהו - זה יום הזיכרון שלי תשפ”ו.
