עולם ברור!
יום של זקיפות קומה
הרב אליאב תורגמן.
קראו, הדפיסו, והפיצו. 🔥
🔗 הצטרפו לקבוצה "תורה במרחב הציבורי":
https://chat.whatsapp.com/HIwR0uQeoGlLrthRxrBxnl
📣 ערוץ להפצה בסטטוסים:
https://whatsapp.com/channel/0029Vb7GUG984OmBsKn1IS30
📣 ערוץ טלגרם
https://t.me/torabamerhav
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מגיע בכל שנה, ומעלה עמו שאלה יסודית שלא תמיד שואלים אותה במפורש: מה אמורה להיות תפיסת הזיכרון? מה הוא בא לעשות בנפשנו?
שאלה זו אינה רטורית. היא שאלה מהותית בנוגע לאופיו הרוחני של יום שלם, תוקפו של יום.
יש הסבורים שיום הזיכרון הוא בראש ובראשונה יום של שבר: יום שנועד להעמיד אותנו מול כאב חסר פשר ומול קושי שאין עליו תשובה. הדכדוך, הכבדות, המתים שלא חזרו, המחיר הבלתי נתפס. כל אלה הופכים בתפיסה זו לתוכנו של היום, המוגש יחד עם מוזיקה נוגה ואווירה פסימית.
לפני שנשלול תפיסה זו, אנו צריכים לדעת שאכן, הכאב אמיתי ועמוק, ואין להקל בו ראש.
ערך החיים
אבל יש תפיסה אחרת. תפיסה שמקורה עמוק בחכמת ישראל העתיקה. והיא אינה מפחיתה בכהוא זה מן הכאב, אלא מציבה אותו בתוך מבט גדול יותר, איתן ונישא.
הרב קוק זצ"ל כתב: (שמונה קבצים, קובץ ה', פסקה רנו)
"החיים תופסים הם את ערכם רק עם הדעה של קדושת מסירות הנפש. כשיש על מה למסור את החיים, אז החיים הם דבר שיש להם ערך של חופש, של קודש ושל הוד, וכל לח החיים הוא מתגלה בזיוו על ידי קדושת מסירות נפש."
המשפט הזה דורש העמקה גדולה.
הרב קוק מסביר, שמסירות הנפש היא מה שמגלה את ערך החיים האמיתי. חיים שאין עבור מה למסרם, הם חיים חסרי עמוד שדרה. ולעומת זה, חיים שיש בהם תוכן גדול דיו למסור עליהם את הנפש, הם חיים של חופש, של קודש, של הוד "וכל לח החיים הוא מתגלה בזיוו" כל המשמעות של החיים, השמחה, המשפחתיות, הבתים והמשפחות מתגלה ערכם דווקא "על ידי קדושת מסירות הנפש"
הרב קוק ממשיך שם:
"ומסירות הנפש היא ראויה להיות על תוכן כל כך עשיר ומלא, עד שכל העושר של החיים, עם כל תנובתו האידיאלית הרוחנית העליונה, יהיה נשאב אל תוכו ובטל אליו כניצוץ בלהבת."
כל החיים, בכל עושרם ורוחבם, נשאבים אל תוך ניצוץ אחד של מסירות נפש ובטלים אליו. לא משום שהחיים בטלים וחסרי ערך. אלא משום שניצוץ הקדושה הזה הוא הלהבה שממנה נוצקו כל החיים מלכתחילה. "למענך אלוקים חיים."
המקור לכל זה טמון עמוק יותר. הרב קוק מסיים את הפיסקה בדברי רבי עקיבא: "כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה, ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך, מתי יבוא לידי ואקיימנו."
רבי עקיבא לא חי בצל המיתה. הוא חי בתשוקה של חיים, חיים עליונים, תשוקת הקודש. כל ימי חייו ייחל לרגע שבו יוכל לממש את מה שכל חייו ידע: שאהבת ה' עולה על הכל, ואפילו על החיים עצמם. וכשבא הרגע, בשעת הוצאתו להורג, קרא קריאת "שמע ישראל" ומסר את נשמתו באחד.
זו המשמעות של "ואהבת בכל נפשך". לא כניעה לגורל המוות וקידוש המוות אלא שחרור אל משמעות עליונה של חיים, חיים עליונים, שקריאתם מהדהדת מן העולם ועד העולם.
מבט של עולם ברור
הגמרא במסכת פסחים (נ, א) מספרת על יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי, שחלה ויצאה נשמתו ולבסוף חזר לחיים. שאלו אביו: מה ראית? השיב: עולם הפוך ראיתי. עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר לו אביו: בני, עולם ברור ראית.
ועוד מוסיף רב יוסף, ששמע שם בעולם העליון, שתי הכרזות. הראשונה: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. השנייה: הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן.
ומי הם הרוגי מלכות שעומדים במחיצה שאין כמותה? לא רבי עקיבא וחבריו, שכן גדולתם שם מגיעה ממקורות רבים.. אלא הרוגי לוד, לוליינוס ופפוס, שני אחים שמסרו עצמם למיתה כדי להציל את כלל ישראל מגזירת מוות, שכאשר באו לתפוס את ישראל על הריגת בת הפחה. עמדו ואמרו לשלטון הרשע: אנו הרגנוהו, ועל עצמם לקחו את הדין, ולישראל נתנו חיים.
רש"י מדייק (בבא בתרא י, ב): "הך מלתא לחודא הוי בהו, שנהרגו על קידוש השם, ותו לא הוה בהו."
ובתרגום: רק דבר אחד היה בהם. קידוש השם. ואותו דבר אחד הקנה להם מחיצה שאין בריה יכולה לעמוד בה.
מה מגלה לנו הגמרא הזאת? שיש ממד שמעבר לתורה ושמעבר למעשים. ממד שנולד ברגע שאדם מוסר את עצמו בעד אחרים. הגדרתו הפשוטה: הקדשת עצמו לה' ולישראל.
תכונת מסירות נפש
הרב קוק כותב על כך בעין איה (שבת ב, פ"ט, קמד):
"תכונת מסירות הנפש היא הקדושה העליונה, המגלה שכל נטיות החיים וגילוייהם דברים טפלים הם, והדבר היסודי המהותי של החיים איננו כי אם אור ה' לבדו."
